דיאלוג ושפה

יש הטוענים ששפה היא ההמצאה הגדולה ביותר של האנושות. שפה מאפשרת להעביר מחשבות מורכבות בין בני אדם מאפשרת יצירה משותפת, קידמה והיינו חושבים שהיכולת להעביר מסרים מורכבים תוביל לתקשורת טובה יותר וכתוצאה מכך להבנה וסובלנות אבל זה ברור שאין זה כך. שפה היא בסך הכל פונקציה בה משתמשים להעברת מסרים שאכן מעידה על ריבוי דעות (פלורליזם של תפישות עולם). סובלנות, לעומת זה, היא ערך המאפשר התמודדות של פתיחות עם תפישת עולם מנוגדת שבמהותה אינה נוחה לעיקול. סובלנות אינה מכריחה הסכמה אבל דורשת מעט צניעות בהכרה שלאיש אין מונופול על האמת והצדק.

ישנו תחום בפילוסופיה הקרוי פילוסופיה דיאלוגית. הפילוסופיה הדיאלוגית טוענת שכל דבר (לא רק שיחה) מתחיל בשניים (בריבוי), בקשר שבין שניים. לא ניתן לדבר על אדם אלא כשיש עוד אדם. ולא רק לגבי בני אדם זה כך אלא בזיקה לכל דבר. הזולת הוא הקשר לעולם. בלי האחר לא תהיה משמעות לדבר (פויירבך).

מה זה דיאלוג?

פעמים רבות מתקיים שיח בין צדדים ובפועל מתקיים ריבוי של מונולוגים ובו כל צד טוען במונולוג משלו. כל אחד מגיע עם עמדה כשברור לו שלא ישכנע את הצד השני ומטרתו היא להביע את עמדתו (זה נפוץ בדיונים פוליטיים בתקשורת). העובדה שזה מתנהל בפורמט של שיחה יוצר אשליה של דיאלוג. אבל כל מטרתו של המקשיב אינה להפנים את המסרים אלא לתכנן את הטיעון הנגדי. הטיעונים וודאי לא ישנו את העמדות אלא ישפיעו על ניסוח הטיעונים הנגדיים במטרה "לנצח" בוויכוח כשברור לגמרי שאין באמת ניצחון. שיח שכזה קיים בכל תחומי החיים. בפוליטיקה, בזוגיות, במקומות עבודה.

מנגד, ניתן לתאר מצב בו אדם מגיע לדיון עם שלל דעותיו, תשוקותיו ומאווייו עם כל מי שהוא לתוך שיחה בפתיחות לשמוע את מה שבן השיח שלו אומר לאפשר לדברים לחדור אל ליבו, להיפתח ולראות האם וכיצד הוא משתנה כתוצאה מהמפגש. כלומר הדיאלוג מכונן משהו באדם ומשנה אותו. ובאופן זה הזהות הופכת להיות מושפעת ומעוצבת ממפגשים שכאלה. לדיאלוג כזה יש סיכון בכך שאאבד את עצמי ואהפוך להעתק של האחר אולם ההזדמנות המתאפשרת ממפגש כזה היא לימוד וצמיחה ממשיים.

אבל הדיאלוג הוא קשה ויש חסמים לכך. בעיקר האגו שחוסם את ההקשבה, מהחשש והאיום שמהווה השינוי.

המעניין הוא שבמבחינה טכנית בני אדם מאוד קשובים לצללים אותם הם שומעים. ההבעה השפתית עצמה אינה קונסיסטנטית אנחנו יורים כ-300 הברות בדקה בשיחה רגילה תוך תנועות לשון ופה מהירות מה שגורם לצלילים להישמע באופן שאינו אחיד ולעיתים קשה לזיהוי. בכדי להבין מה נאמר עלינו להפריד את הצלילים ולחברם למילים ולמשפטים וזאת כדי להשיב ערבוב צלילים בחזרה. לעיתים הצלילים מעוררים קולות (גיחוך או צחוק) שמשבשות את עירוב הצלילים עוד יותר.

בנוסף למורכבות זו לצלילים זהים עשוי להיות שלל מובנים במשמעות שונה לגמרי. בדיאלקט הבייג'יני (Beijin dialiect) של השפה הסינית לצליל "yi" יש 215 מובנים. הסינים מתגברים על כך על ידי העלאה או הורדת הטון. טכנית המוח מאפשר אבחנה דקה מאוד בין צלילים. לדוגמה בהקשבה סטנדרטית בשפה האנגלית המוח האנושי מסוגל להבחין בין “that’s tough” לבין "that stuff", בין "I love you" ו-"isle of view". או בין "gray day" לבין "Grade A". (הנתונים הללו נלקחו מתוך הספר "Mother Tongue של Bill Bryson פרק 6)"

למרות שלמוח יכולות מדהימות לשמוע את הנאמר, האגו חוסם את ההקשבה, מונע הפנמה ומעורר את המשיב לירות חזרה משפטים כדי "לנצח" בוויכוח חסר התוחלת.

השפה מהבחינה הזו היא רק כלי להתגרות ולחדד הבדלים ואינה מצליחה לגשר על חוסר בשלות של הקשבה. "שפה משותפת" במובנה המילולי היא רק כלי אבל במובן ההשאלה "שפה משותפת" היא תנאי ההכרחי לדיאלוג אמיתי.

כשמשתמשים בשפה ואומרים "שפה היא רק כלי" נוצרת אסוציאציה אישית לגבי המושג "כלי" משהו אולי באוריינטציה של כלי עבודה פיזי. נוצר מימד מחשבתי מתוך השימוש במילה "כלי" – אסוציאציה. זה משהו מיוחד שקיים בשפה שמחובר מאוד למחשבה ולדמיון. לשימוש במילים יש השפעה. מילים יכולות להיות פוגעניות מאוד אך גם מרוממות ומרגשות. לא לחינם נאמר "החיים והמוות ביד הלשון". שפה אינה רק כלי היא מדיה ליצירת עולמות שלמים של ספרות, שירה ויצירה, תרבות, ורגשות. והאסוציאציות "מעיפות" אותנו לכל מיני כיוונים שעשויים להיות שונים מהכוונה המקורית של אומרם.

ג'. ר. ר. טולקין בהתייחסו לקשר שבין הדת לספרות פנטזיה התייחס לנבראות האדם בצלם האל כמאפשרת יצירה במילים. כנראה רק האדם הינו בעל חיים המסוגל לדמיין. כפי שהאל יצר את העולם במילים כך האדם, שנברא בצלם האל, יוצר עולמות מדומיינים בסיפורי פנטזיה. היצירה הדמיונית לדברי טולקין לא מסיטה מהדת אלא מהווה את השיא של האדם. האדם הנוצר בצלם (עם יכולת הדמיון) מדמיין מציאות מיסטית דתית וזו התעלותו. ובכך יכולתו לתאר מציאויות מופשטות תאולוגיות מורכבות.

ק. אס. לואיס מביא רעיון נוסף. כשלואיס גוייס למלחמת העולם הראשונה הוא תאר שעלה לרכבת עם ספר שבדיוק קנה את הספר Phantastes (ספר מדע בדיוני על עולם פיות וחלומות) של ג'ורג' מקדונלדס (סופר סקוטי וכומר נוצרי) שמאוחר יותר אמר עליו שהספר השפיעו מאוד על עולם האמונה הדתית שלו (baptised his imagination) בעיקר בנוגע למונחים של טוב, של קדושה ושל תפקיד האנושות ביחס לעולם. כלומר זה חידד אצלו את עולם הרוח מעבר לציוויי עשה ולא תעשה. את החובה ליצור ולעשות טוב מעבר לעולם הפרטי של היחיד. וכל זה מספרות פנטזיה…… ממילים ושפה.

לשפות, שהן אולי ההמצאות האנושיות המדהימה ביותר, יש פוטנציאל עצום של התעלות וחיבור אבל מילים יכולות להיות גם חדות כתער ומסוכנות.

הדיאלוג האנושי הראשון בתורה. לא כאינטראקציה עם האל או הנחש אינו בין אדם וחווה. מתוארת אמנם שיחתם עם האל אבל בניהם לא מתוארת שיחה. הראשונים שלכאורה מנסים לשוחח הם קיין והבל "ויהי בהיותם בשדה ויאמר קיין אל הבל אחיו ויהרגהו". כתוב שקיין פנה להבל אבל לא כתוב מה אמר קיין. והתוצאה של השיחה, של הדיאלוג הראשון בתורה, הוא רצח. הדיאלוג לא מתקיים בטקסט ומה שבפועל קורה זה רצח.

הפעם הבאה בה יש פניה של אדם לאדם אחר בתנ"ך היא "ויאמר למך לנשיו עדה וצילה שמענה קולה נשי למך האזינה אמרתי כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי". כלומר הפעם השנייה שמופיע פנייה ושיחה בתורה היא דיווח על הרג…

אמנם העדר דיאלוג עלול לגרום למוות אבל מצד שני הדיאלוג הוא קשה עד בלתי אפשרי. וכשמתקיים כבר, הוא אינו דיאלוג של הקשבה אלא הרצאה ומונולוג.

רק לאחר המבול מתחילים לראות דיאלוגים בתורה – הדיאלוג של מגדל בבל שגם הוא קשה ובעייתי.

המעניין הוא שהדיון התלמודי של חז"ל לאחר התנ"ך מבסס את כל המסרים על דיאלוגים. התלמוד מלא תמלול של דיאלוגים שהתנהלו בבתי מדרש קדומים. הדיאלוגים הם מחלוקות קשות אבל תוך שאיפה שהמחלוקת תהפוך לדיאלוג ולא להתנצחות חסרת תכלית. לצמיחה לבירור ולאחר מכן לקבלה.

לצורך קיום דיאלוג אמיתי דרושה שפה משותפת "תרתי משמע". כדי לקיים דיאלוג אמיתי עם הזולת עלינו גם לדבר את שפתו וגם להיפתח לתרבותו, לשונות שלו, מתוך סבלנות ופתיחות. רק אז נפתח דיאלוג אמיתי עם פוטנציאל בעל משמעות ליצירת הבנות ושיתופי פעולה.

Language-and-Dialogue
Photo by stevepb

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site is registered on wpml.org as a development site.