היסטוריה של תרגום סימולטני

תרבות אינה יכולה להתקיים ללא תרגום. כך זה היום וכך היה גם בעבר. בעולם הקדום נפוצה יותר היתה המתורגמנות יותר מהתרגום. במפגשים בין תרבויות בין אם זה היה במסעות או בביקורים בחצרות מלכים היה מתלווה מתרגם סימולטני שאיפשר את קיום התקשורת.

מקצוע המתורגמנות הוא כולו בעל פה. בימינו ניתן לצלם ולנתח את האספקטים השונים של המתורגמנות אבל מהעבר הרחוק אין מידע מחקרי רב לגבי עיסוק מקצועי זה והעוסקים בו.

אנו יודעים שמקצוע המתורגמנות קיים מתקופתם של הפרעונים במצרים שם היה תמיד מתורגמן למלך ולעיתים אפילו שני מתורגמנים. אחד שהיה במעמד גבוה אולי נסיך שהותר היה לו לפנות ולדבר עם המלך והשני הבלשן, דובר השפות שידע לשונות ותרבויות. כך זה נראה בתבליטים מצריים עתיקים שם נראים שני אנשים אחד כשפניו אל פרעה והשני כשפניו אל המבקר המגיע לחצרו של פרעה.

עוד בתיאור המקראי על יוסף ואחיו במצרים בשעה שעדיין האחים אינם יודעים שמושל מצרים הוא אחיהם יוסף כתוב "כי המליץ בינותם" (בראשית מ"ב כ"ג). מליץ זה היה מתורגמן. אחי יוסף לא חשבו שיוסף מבין את שפתם כי היה מתורגמן באופן קבוע בניהם שתרגם ליוסף את הדברים. וכפי הנראה מציאות המתורגמן כמתווך היתה מצויה.

תרגום ואף תרגום סימולטני אינם רק תיווך נטרלי. מתורגמנות סימולטנית יש בה פוטנציאל השפעה רב על הצדדים. שימוש במילים מסוימות ולא אחרות, הדגשות ואף אינטונציות דיבור יש בהם בכדי להשפיע על השומע.

פרופ' מרים שלזינגר – מתורגמנית במשפט דמיאניוק שם שולב תרגום סימולטני לאנגלית ולאוקראינית העידה שתרגומה הסימולטני לדברי עו"ד שפטל שהיה מלא ברגש ופתוס מותן למסרים יבשים יותר, גם כי כך מקובל וגם כדי למנוע חשש מצד השומע שאולי הרגש והפתוס מגיעה ממנה – המתורגמנית. במתורגמנות עוד יותר מתרגום יש פוטנציאל להבעת רגש ולהשפעה על השומע.

הפרשן אבן עזרא מפרש את המילה "מליץ" כ-"מבאר". ואכן הפועל "ביאור" ו-"לבאר" מצוי רבות בתנ"ך. והן התרגום והן המתורגמנות נתפסים כיותר מהעתקה סתם מלשון ללשון, אלא כפרשנות ולעיתים אף יצירתית של המתרגם.

כאשר משה מקבל את תפקיד שליחותו במדבר הוא אומר "לא איש דברים אנוכי גם מתמול גם שלשום גם מאז כי כבד פה וכבד לשון אנוכי". הפרשנות הסטנדרטית מדברת על כך שלמשה, הנסיך המצרי, היו כנראה מעלות רבות אבל כוחו לא היה בפיו אולי אף היה מגמגם. אבל ייתכן שפשוט היתה לו בעיה ביכולת המתורגמנות בין עברית למצרית. ואז האל עצמו אומר למשה "אהרון אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא… ודיברת אליו ושמת את הדברים בפיו ואנוכי אהיה עם פיך ועם פיהו והוריתי אתכם את אשר תעשון. ודיבר הוא לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים". הטקסט מתאר את מקצוע המתורגמנות הקדום בדומה לאופן שהיה בחצרו של פרעה. האל מדבר ישירות אל משה וכאשר צריך להעביר את הדברים הוא מעביר אותם לאהרון אחיו שהוא זה שמדבר אל העם.

רש"י מפרש את המילים "יהיה לך לפה" ל-"מליץ מפני שאתה כבד פה". ואת המילים "יהיה לך לאלהים" מפרש רש"י "לרב ולשר". זאת אומרת אהרון משמש כמליץ ומשה יהיה הסמכות. על סמך פרשנות זו אפשר שהמתורגמנים לא רק משמשים כמבארים בין שפה לשפה אלא כמתאמי תקשורת היררכית וכבוד. דברי הקודש מהאל צריכים לעבור תיווך בין ההיררכיה הקדושה לאנשים הפשוטים. אפשר אולי לכנות זאת שילוב של תיווך תרבותי ותיווך לשוני. פעילות השונה במאוד מהמתורגמנות שקיימת היום.

הפועל "ביאור" בספר דברים פרק א': "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור". מתאר כשמשה חוזר על התורה במילים שלו, אין זה רק חזרה אלא גם ביאור. רש"י אומר על כך שבאר את התורה בשבעים לשון. כלומר עם הביאור הועברה מסורת תרגום לשפות רבות (בניגוד אגב לאסלאם אין איסור תרגום התורה לשפות אחרות).

עם הגלות לבבל במאה השישית לפני הספירה נשתכחה השפה העברית והחלו לדבר ארמית. ועם החזרה ארצה לאחר הצהרת כורש. הגיעו יהודים לארץ ללא ידיעת עברית. ובספר נחמיה (ח') העוסק בשיקום הישוב היהודי החוזר מהגלות מופיע התיאור הראשון לטקס קריאת התורה שנעשה בציבור (שנערך בראש השנה והשאיר רושם רב על העם) שם נאספו "מאיש ועד אישה וכל מבין לשמוע", שאלו הם המתרגמים לקהל בכדי שיבינו. "ויקרא בו ברחוב אשר לפני שער המים… בין האנשים והנשים והמבינים … את כל דברי ספר התורה …מפורש ושום שכל ויבינו במקרא". מתוארים רמות שונות של הבנה שאחד מהם זה התרגום שנעשה על ידי המתורגמנים. כלומר העם שמע את התורה בהטעמה עם הסברים וכך נולד מחדש מקצוע המתורגמנות הדתית בעת העתיקה היהודית.

כך היה במאה החמישית לפני הספירה. ועד המאה ה-10 או ה-12 אחרי הספירה כלומר כ-1500 שנה (ואפילו עד ימינו אנו אצל קהילות מסוימות כמו התימנים) היה מתורגמן בבית הכנסת שהיה מתרגם פסוק פסוק את קריאת התורה. ותרגום הנביאים היה כל שלושה פסוקים. המתורגמן היה איש מקצוע. לא ברור אם היו בתי ספר והכשרות לכך אבל בתלמוד ניתן לראות רמז לכך שקבלו שכר לעבודה הקשורה בהעברת מידע לקהל המתפללים – פסחים (נ' ע"ב): "תנו רבנן: ארבע פרוטות אין בהם סימן ברכה לעולם… שכר מתורגמנין" (רש"י: שעומדים לפני החכם בשבתות ושומעים מפי החכם ומשמיעים לרבים). ומבואר בגמ' שהטעם לכך, משום שנראה כאילו מקבלים שכר על עבודה בשבת. אמנם אין בכך איסור אבל אין בשכר זה סימן ברכה. כלומר מלאכת המתורגמנות היתה ידועה ומקובלת בעולם העתיק.

המילה "תרגום" בתלמוד אינה בהכרח משמשת במשמעות תרגום משפה לשפה אלא הכוונה להסבר, לביאור ולפירוש. אבל הכינוי מתורגמנן מיוחס לפעולת תרגום עוקב או הסבר סימולטני בדומה להיום.

באמירת תפילה ושאר טקסטים יש לעיתים חיוב לומר ולשמוע בשפת המקור בעברית ולהתחבר לשפה ולטקסט המקורי עצמו. אבל מעבר לכך יש חשיבות לשמוע ולהבין כדי לצאת ידי חובה, כדי שהתפילה לא תהיה מלמול חסר משמעות. ישנם אמנם טקסטים מסוימים שיש לגביהם דיון אם מותר לקרוא מבלי להבין אבל יש בהלכה היהודית מעלה לומר את התפילה וקריאת התורה בלשון הקודש, בעברית. וכך נוצר מקומם של המתורגמנים שמשמרים את הקריאה בעברית ביחד עם ההבנה בשפת המקום, לאלה שאינם דוברים עברית.

ב-"חדר" עד היום מתרגמים תוך כדי קריאה את פסוקי החומש לעברית ישראלית או ליידיש וממשיכים את מסורת התרגום העתיקה.

בתלמוד מוזכר במקומות רבים מקומו של המתורגמן (שקרוי "אמורא" לפני שהפך לכינוי לכלל חכמי התלמוד שפעלו לאחר חתימת המשנה) העומד לפני הרב הדורש בציבור. נראה שהיה זה נפוץ והפך לחלק מההווי הקהילתי היהודי. הסיבה לכך מעבר לתרגום הלשוני היא למקרים בהם קיים קושי ביכולת ביטויו של הדרשן או קולו החלש. המתורגמן היה משמש רמקול חי ואכן היו מקרים בהם דרשנים השתמשו אף ביותר ממתורגמן יחיד. עד כדי כך היה הדבר נפוץ שישנם תיאורים בתלמוד בהם נראה שדרשות ללא מתורגמן נחשבות לעלבון לרב הדרשן.

ישנם דיונים במשפט העברי האם מותר לדיינים להסתייע במתורגמנים לצורך הבנת בעל הדין או העדים. בדיני נפשות, חל איסור גורף וחד-משמעי להשתמש במתורגמן ('על פי שנים עדים יומת המת' – שלא תהיה סנהדרין שומעת מפי המתורגמן, מכות א', ט'), אבל יש מחלוקת בשאלה אם דין זה אמור גם בדיני ממונות. בנוסף לכך, לא ברור האם האיסור חל רק על שמיעת העדים באמצעות מתורגמן או אולי גם על שמיעת בעלי הדין. וכן ישנו דיון מהו תוקפו של פסק דין שניתן על סמך שמיעה עדות באמצעות מתורגמן.

במסכת סנהדרין (י"ז ע"א) מובא תיאור חכמי הסנהדרין ככאלה ש-"יודעים בשבעים לשון – שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן". זהו אולי תיאור מוגזם שמבטא שאיפה לכך שהדיין יוכל להבין באופן בלתי אמצעי את הסיטואציה המשפטית, והסבירות היא שהדיינים לא ידעו לדבר או להבין שבעים שפות. וכשהיה צורך השתמשו במתורגמנים. ובימינו נעשה שימוש בשעת הצורך במתורגמנים גם בבתי הדין הרבניים וגם בבתי המשפט.

לסיכום יש עדויות קדומות רבות לקיומם של מתורגמנים. היו מתורגמנים שכנראה קיבלו הכשרה ושכר על עבודתם גם בבתי כנסת (תפילה וקריאת התורה) ובבתי מדרש ואף בבתי דין.

שם משפחה יהודי, צפון אפריקאי, תורג'מן נגזר מהמילה הערבית תורג'מן שפירושה מתורגמן. בין המאות ה-15 וה-19, כאשר השלטון מנע כל השפעה זרה במרוקו, היהודים מלאו תפקיד חשוב בערי הנמל בצפון אפריקה. הם היו אחראים לקשרים בין המנהל המקומי לקברניטי הספינות וזרים אחרים אשר הגיעו למרוקו לצורכי מסחר עם בני המקום. תפקיד זה הפך למונופול בידי היהודים. במרוקו, שם המשפחה תורג'מן מתועד החל מהמאה ה-16

The-History-of-the-Interpretation-Profession
Photo by Marylou Salon

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site is registered on wpml.org as a development site.