פרספקטיבה בתרגום

תרגום הוא תהליך בו אנו קוראים טקסט מעבדים אותו במחשבה וכותבים אותו באופן אחר. סוג של ביאור, לעיתים מילולי ולעתים פרשני של המרה מצורה אחת לצורה אחרת. ניתן לתרגם תוכן לשפה אחרת או אפילו לאותה שפה תוך שימוש במילים אחרות. העלאת מחשבות על הכתב היא סוג מסוים של תרגום. הנה ברגע זה יש בי רעיון אותו אני מעוניין להביע ואני מחפש את המילים המתאימות והתחביר הנכון להביע אותו באופן שנראה לי מדויק ומתאים למחשבותי ובצורה שנראית לי אטרקטיבית ושתעורר מחשבה אצל הקורא. מה זה אם לא תהליך תרגום?

באופן דומה, ניתן אולי לומר שתהליך תפיסת המציאות ויצירת שיפוט גם הוא סוג מסוים של תהליך תרגום. המבע במילים לתפיסתי את המציאות מערב פענוח משמעות המחשבות והפיכתם למלל. התהליך מתחיל באותות הנקלטים בחושים המשאיר רושם כלשהו, עיבודם והמרתם לתפיסת מציאות כלשהי העולה במחשבה אותה ניתן לתאר במילים. כדאי לזכור שכשם שפענוח המציאות עלול להיות מוטה כך גם נאמנות התרגום למקור מהווה אתגר.

כשאני מתבונן במציאות למשל באדם מסוים. אינני רואה את האדם עצמו אני רואה רק את הפרשנות שלי לאותו אדם. כדי לראות אותו באמת עלי לראות את כל כולו על כל רבדיו מהחלקיקים הקטנים המרכיבים אותו, שלל האספקטים הפיזיים, הרקע המשפחתי וההיסטורי שלו, התחושות הסובייקטיביות הנסתרות שחווה, הקשרים החברתיים והפוליטיים ואת כל האקו סיסטם הקשור בו, והכל בעת ובעונה אחת. אבל אינני יכול משום שזה בלתי אפשרי. אני נחשף רק לרובד פשטני המעובד במוחי על ידי החושים באופן המוסתר על ידי קונבנציות שגורמות לו להופיע בפני באופן מסוים גם בגלל הכפיפות החברתית לכללי משחק שכולנו משחקים על פיו. אנו מדברים באופן מסוים, מתלבשים ומתנהגים באופן כזה שעשוי להסתיר את האני האמיתי שלו ממני ולגרום לי לראות רק רפרזנטציה כלשהי שלו ותו לא *.

בנוסף לכך כל מה שמייצג אותי עצמי גורם לי להניח הנחות וליצור פרספציה שגם לה השפעה עצומה על איך שאני רואה אותו. למרות כל זאת, באופן אוטומטי ובלתי מודע נוצרת אצלי פרספציה עליו. זה קורה מהר מאוד וגורם לי תחושה שאני רואה אותו ומכיר אותו עד כדי כך שאני אפילו מייצר שיפוט לגביו. לכן תמיד יש לקחת את שיפוטינו את המציאות בביקורת ובערבון מוגבל.

שלא לדבר על זה שאולי עיני בכלל מטעות אותי, אולי אני הוזה, אולי אני בכלל בתוך ה-"מטריצה" ואין עולם חיצוני כלל? מסתבר שהתפיסה שלנו את המציאות אינה יציבה כפי שניתן לחשוב למרות שהיא מניחה שמה שרואים בעיניים זה תמונה מלאה, מדויקת ומספיקה לצורך שיפוט.

אם רק נוכל להיות מודעים לשטחיות וצרות ראייה זו, זה ילמד אותנו צניעות מהי ועשוי לשפר את יכולת השיפוט שלנו. עצם ההכרה בחולשה שלנו להכיר מישהו או משהו באמת, מהווה מסנן של ביקורתיות שעשויה למנוע הטיות מובנות.

למתרגם יש פרספציה והיא מוטה כמו לכולם. אבל תפקידו של המתרגם הוא כתפקיד הדובר או השגריר שכל מהותו הוא להעביר את המסר ותו לו. זוהי פוזיציה שכופה צניעות על תפקיד המתרגם לבטל את עצמו מפני התוכן ורק לשמש לו לפה.

לא לחינם המונח "נאמן למקור" הוא קריטי בתרגום וזכויות היוצרים שייכים לכותב המקורי ולא למתרגם. אולם לעיתים הנאמנות למקור עלולה לפגוע בשטף התרגום וישנו אתגר במציאת נקודת האיזון בין הנאמנות למקור לבין שימוש בשפה קולחת ויצירתית.

הרמב"ם באגרותיו כותב: אַזְכִּיר לְךָ כְּלָל אֶחָד, וְהוּא: שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה לְהַעֲתִיק מִלָּשׁוֹן אֶל לָשׁוֹן וִיכַוֵּן לְתַרְגֵּם הַמִּלָּה הָאַחַת בְּמִלָּה אַחַת וְיִשְׁמֹר גַּם כֵּן סֵדֶר הַמַּאֲמָר וְסֵדֶר הַדְּבָרִים, יִטְרַח מְאֹד, וְתָבוֹא הַעְתָּקָתוֹ מְסֻפֶּקֶת וּמְשֻׁבֶּשֶׁת בְּיוֹתֵר, וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן. אֲבָל צָרִיךְ לַמַּעֲתִיק מִלָּשׁוֹן אֶל לָשׁוֹן שֶׁיָּבִין הָעִנְיָן תְּחִלָּה, וְאַחַר־כָּךְ יְסַפֵּר וִיפָרֵשׁ בְּמַה שֶּׁיּוּבַן מִמֶּנּוּ הָעִנְיָן הַהוֹוֶה בַּלָּשׁוֹן הַהִיא וִיבָאֵר הֵיטֵב; וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ מִבִּלְתִּי שֶׁיַּקְדִּים וִיאַחֵר וִיסַפֵּר מִלָּה אַחַת בְּמִלּוֹת רַבּוֹת, אוֹ מִלּוֹת רַבּוֹת בְּמִלָּה אַחַת, וִיחַסֵּר תֵּבוֹת וְיוֹסִיף תֵּבוֹת, עַד שֶׁיְּסֻדַּר הָעִנְיָן וִיבֹאַר יָפֶה, וְיוּבַן הַלָּשׁוֹן לְפִי הַלָּשׁוֹן הַהִיא, אֲשֶׁר יַעֲתִיק אֵלֶיהָ.

לעיתים הנאמנות למקור היא יותר למסר ופחות לטקסט המילולי באופן שהמתרגם בוחר להתאים את התוכן לתרבות קוראי התרגום ואז התרגום אינו רק משפה לשפה אלא מתרבות לתרבות אחרת, לצורך העברת המסר והמשמעות. מצד שני, לעיתים הנאמנות היא יותר לצורה ופחות לתוכן במקרים כמו תרגומי שירה או חריזה שם תרגום מילולי יאבד את ה-"מוזיקה" של הטקסט. אבל בשני המקרים הללו הנאמנות נובעת מהעיקרון העליון של חשיבות המקור והצורך להעבירו באופן הנכון והמתאים ביותר עבור הקוראים.

נאמנות יתר למקור עלולה ליצור קשיחות יתר הפוגמת בהעברת המסר. גישה מילולית מפסידה חשיבה סימבולית, מטאפורה או עומק. על המתרגם לחפש את רוח הטקסט בתהליך התרגום ולא להיצמד באופן מוגזם למילות המקור.

תרגום מילולי של התנ"ך או טקסט דתי אחר מושפע כיום מהמודרנה ומההתקדמות המדעית המאופיינת בישירות המילולית בחשיבה אנליטית ובולמת פירושים עמוקים שהם פחות מילוליים במהותם. מנגד, יש לזכור, שהחשיבה הפונדמנטליסטית בעת החדשה גם היא נובעת מסוג מסוים של חשיבה הכופה את המאמין לקבל כל מילה בכתבי הקודש כפשוטה. כמו גם החשיבה האנטי דתית הדוחה את כתבי הקודש בגלל שמילוליות העובדות בכתבי הקודש אינה אפשרית מבחינתם שתתקיים על פי תפישה מדעית מודרנית. כלומר לאינטרפרטציה מילולית יש שלל השפעות מנוגדות.

לעיתים במילוליות השפה עצמה יש בה כדי להביע מסרים שונים. למשל הספר “אל תיגע בזמיר” מסופר מנקודת מבטה של סקאוט, שבמהלך הספר מתפתחת מדמות של "טום בוי" הלבושה ומתנהגת כבן לנערה הלובשת שמלות ומגלה את נשיותה. לפעלים בעברית – יש מגדר. הלך הלכה וכדו'. באנגלית ניתן לומר walked גם לזכר וגם לנקבה וכנ"ל גם המילה child באנגלית היא חסרת מגדר בעוד בעברית ילד/ילדה מיד מעיד על המגדר. כשקוראים את הספר באנגלית לא ניתן להבחין עד עמוד 60 לערך אם סקאוט הוא בן או בת. וכשם שסקאוט מגלה את נשייותה כך גם זה נחשף לקוראים תוך כדי קריאה. אולם בעברית זה אינו אפשרי וכבר בתחילת הספר ברור לקורא שסקאוט היא ילדה ולא ילד. זו דוגמה לכך שחווית הקריאה בספר עשויה להיות שונה לגמרי אם הספר נקרא בשפות שונות. למילוליות יש בהכרח השפעה על החוויה.

בתהליך תרגום משפה לשפה מתורגמות מילים להם קיים תרגום חד חד ערכי בשפת היעד, אבל ישנן מילים להם משמעות עמומה הניתנות לתרגום באופנים שונים. המתרגם מחליט על סמך תהליך שיפוטי שמפעיל, לבחור באופן תרגום מסוים. התהליך השיפוטי מושפע מיידע, יכולת, ופרספקטיבה כלשהי. בסופו של דבר התרגום הנבחר, המילה הכתובה, מהווה סוג של שיפוט סובייקטיבי, סוג של פרשנות הכופה על קורא התרגום חוויה כזאת ולא אחרת. שהרי כשמסתכלים במילים כתובות לא ניתן להתבונן באותיות כסימנים חסרי משמעות שלא אומרות כלום. המילים והשפה כופים את עצמם עלינו.

Gilles Ménage (פילוסוף צרפתי 1613-92) אמר פעם שתרגום יכול להיות יפה או נאמן למקור אבל לא שניהם בעת ובעונה אחת. חורחה לואיס בורחס אמר שתרגום עשוי אף לעלות באיכותו על היצירה המקורית, הוא עודד את תופעת ריבוי תרגומים שונים לאותה שפה, ואף העדיף מקרים בהם "המקור אינו נאמן לתרגום". כך למשל תיאר שקרא בילדותו את הספר דון קישוט בתרגום לאנגלית, וכאשר קרא בהמשך חייו את המקור הספרדי היה זה בעיניו העתק חיוור.

הדיוק והנאמנות למקור בתרגום מהווה עקרון על שמאלץ את המתרגם לקדש את המקור, ללמוד אותו לעומק, לצמצם את הפרשנות האישית ולדייק עד כמה שניתן את התרגום למקור. גישה זו ראויה לחיקוי בכל תחומי החיים, יש ללמוד ממנה צניעות שתמנע מאיתנו קביעות שיפוטיות שטחיות מהירות ומזיקות.

חווית המתרגם והקורא היא סובייקטיבית ואף עשויה להשתנות עם הזמן. כדברי בורחס כל ספר כל עוד שלא פתחנו אותו הוא בסך הכל חפץ. ורק כשפתחנו אותו, כשמתרחש המגע עם הקורא, מתרחש משהו חדש. ומעבר לכך – קורא מסוים של ספר מסוים אף פעם לא קורא את אותו הספר. הספר משתנה כי אנחנו משתנים (כמו הנהר של הרקליטוס). הטקסט לעולם דינמי ואין לו משמעות קבועה בעינינו. המשמעות נוצרת אצל הקורא ומשתנה עם הזמן. כשם שכשאנו קוראים ספר מסוים בגיל 20 ושוב בגיל 40 אנחנו חווים את קריאת הספר בצורה שונה. כך גם כשנתרגם תוכן מורכב נמצא את עצמינו מתרגמים אותו באופן שונה לאחר זמן, וכך גם בשאר תובנות החיים.

* מבוסס על דברים ששמעתי בהרצאה של ג'ורדן פיטרסון

Translation-Perspective

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.